אנקופרזיס
אפידמיולוגיה – בתרבות המערב 95% מהילדים מגיעים לשליטה על הפרשת הצואה עד גיל 4 שנים. עד גיל 5 מגיעים לשליטה זו, 99% מהילדים. תדירות האנקופרזיס פוחתת במשך השנים עד להיעלמות מוחלטת עד גיל 16. בנים סובלים מהפרעה זו יותר מבנות.
אטיולוגיה – הפרעות בחינוך לניקיון עלולות להביא לידי עיכוב בהשגת השליטה על הטלת הצואה. במקרים מסוימים האנקרופרזיס נובעת מהפרעה ביעילות השליטה בספינקטר או פוביה מהשירותים. מבחינה רגשית בולט המאבק של הילד כנגד הוריו על עצמאות ועל שליטה. מאבקים אלה מחמירים את התסמונת וגורמים לעתים גם להפרעות התנהגות.
אנקופרזיס קשורה לעיתים גם בהפרעות בהתפתחות מערכת העצבים המרכזית, כגון הפרעות ליקוי בקשב עם היפראקטיביות.
מצבי דחק עלולים לעורר את תופעה לאחר שהטלת הצואה כבר היתה בשליטה. ישנם ששולטים בהטלת הצואה ולמרות זאת מטילים צורה במקומות שאינם מקובלים. אלה סובלים לעיתים קרובות מהפרעות פסיכיאטריות. רבים מהסובלים מההפרעה עוצרים את היציאה באופן רצוני לעיתים בגלל כאב בעת הטלת הצואה. העצירות המתמשכת גורמת בסופו של דבר לכך שהילד אינו חש בצורך להטיל צורה ונוצרת דליפה של תוכן צואתי נוזלי.
סיווג ואפיונים קליניים – הפרשת צואה רצונית או בלתי רצונית בתדירות של לפחות פעם בחודש ומתמידה לפחות 3 חודשים מוגדרת כאנקופרזיס. במקרים מסוימים ההפרעה מייצגת העדר חינוך לניקיון שלפיה נראה כי מעולם לא נרכשה שליטה על הסוגרים.
סוג שני של הפרעה הוא כשכבר הושגה שליטה תקינה אך מסיבות מסוימות הילד נכשל, מתנגד, או מסרב להתאים את הטלת הצואה למקובל.
הסוג השלישי של המקרים נובע מעצירות הגורמת להצטברות צואה ועקב כך להפרשה בלתי נשלטת. לעיתים מדובר בהתנהגות שהיא חלק מהמאבק בדמויות ההורים על רקע הפרעה מרדנית ומתנגדת.
יש המחלקים את האקופרזיס לשני סוגים:
א. אנקופרזיס המלווה בעצירות ובדליפה של צואה.
ב. אנקופרזיס בלא עצירות ובלא דליפת צואה.
במקרים מסוימים האנקופרזיס מלווה במריחת הצואה על הגוף או על הסביבה, ולעתים רחוקות בחיטוט ובאוננות בפי הטבעת אם כי התנהגויות אלה הן לעתים תסמינים של הפרעה רגשית, והאנקופרזיס תופיע כתסמין משני להפרעה. אנקופרזיס מלווה תכופות גם באנורזיס (אי שליטה במתן שתן). ילדים הלוקים בהפרעה זו חשים מבוכה ובושה ונמנעים לעיתים מאירועים חברתיים או אפילו הליכה לבית הספר בגלל פחד מהשפלה. הפרעה זו גורמת לפגיעה בדימוי העצמי, ירידה ביכולת ההשתלבות החברתית ותגובות של תוקפנות ענישה ודחייה מצד ההורים. לעיתים מתרחשים עימותים בין הילד להוריו על רקע ניסיונותיו להחביא את הצואה או להתנקות ממנה בצורה בלתי מקובלת.
אנורזיס
אפידמיולוגיה – שכיחות ההרטבה פוחתת עם הגדילה. השכיחות היא גבוהה יותר אצל בנים מאשר בנות. בקרב 20% מהילדים המרטיבים, מאובחנות גם הפרעות נפשיות. אלה שכיחות יותר בבנות, בילדים המרטיבים ביום ובלילה, ובילדים שבהם נמשכת ההרטבה גם בתקופת הילדות המאוחרת.
אטיולוגיה – שליטה תקינה בתפקוד שלפוחית השתן נרכשת בהדרגה ומותנית בהתפתחות הקוגניטיבית והנירומוסקולרית, בגורמים חברתיים, בחינוך לניקיון ובגורמים גנטיים. ליקוי באחד מתחומים אלו עלול להביא לידי עיכוב בהשגת השליטה בהטלת השתן. מקצת המחקרים מצאו כי שלפוחית השתן בילדים מרטיבים קטנה יחסית. מחקרים אחרים אבחנו רמות נמוכות של ההורמון האנטי-דיורטי בלילה, שינוי אנדוקריני הגורם להצטברות שתן גבוהה יותר.
מצבי דחק הנובעים מאירועי החיים כגון לידת אח, אשפוז, גירושי הורים, מות הורה או מעבר לבית חדש עלולים לגרום להופעת הרטבה גם בילדים שלא הרטיבו קודם לכן.
סיווג ואפיונים קליניים – ההפרעה מתאפיינת בהטלת שתן בלתי רצונית בלילה ו/או ביום המתרחשת בתדירות של כפעמיים בשבוע לפחות, במשך שלושה חודשים, בילדים בני 5 לפחות. ההפרעה גורמת למצוקה של ממש ולתפקוד לקוי בבית, בבית הספר ובחברה. ומקורה אינו נוירולוגי ואינה נובעת מהתקפי כפיון או מפגם במערכת השתן. הרטבה יכולה להיות ראשונית שנמשכת ברצפיות מהלידה או משנית המופיעה לאחר תקופת מה של שליטה בהטלת שתן.
ניתן לסווג את ההרטבה לשלושה תתי-סוגים: 1. הרטבת לילה 2. הרטבה יומית. 3. הרטבה לילית ויומית.
אין ממצא מעבדתי טיפוסי להרטבה. אך יש לשלול ממצא אורגני כגון זיהום בדרכי השתן או הפרעה אורולוגית.
