הפרעות קשב וריכוז

בגיל צעיר, לפני הכניסה לבית הספר, מתאפיינת הפרעת קשב וריכוז, בחוסר שקט, בחוסר משמעת, בהתפרצויות בכי וזעם קשות, לעתים ללא סיבה ברורה, בחוסר רצון ויכולת להשלים משימות, בחוסר ריכוז, בקושי לציית לחוקים, כולל חוקי משחק, ולעתים בפעילות יתר בעיקר מוטורית. לעתים הילדים הצעירים גם לא מודעים לסכנות לעצמם או לאחרים, והם נוטים לטפס למקומות גבוהים ומסוכנים או רצים לכביש מבלי לשים לב לסכנות.

בשל הקשיים ההתנהגותיים שלהם הם מעוררים לעתים קרובות כעס מצד מבוגרים וילדים, מתקשים במציאת חברים ולעתים הם מפתחים עקב כך, תגובות כמו הסתגרות, חוסר רצון להתחבר ולעתים אף נוטים לאלימות. בגיל בית הספר, ההפרעה תתבטא בציונים נמוכים מהצפוי, קשיי התארגנות, אי הכנת שיעורי בית.

כמתבגרים ומבוגרים הקשיים עשויים להוביל לנשירה מהלימודים, קושי בהשגת מקום עבודה, קושי במציאת עבודה שתואמת לכישוריהם ולציפיות שלהם. כמו כן הם מתקשים לציית לחוקים, לעתים הופכים לאלימים ונוטים יותר מאחרים להתמכרות לסמים, לסיגריות ואלכוהול ולבצוע מעשים לא חוקיים המסוכנים להם ולחברה. הם מעורבים במידה ניכרת יותר, בתאונות שונות, כולל תאונות דרכים. אבחון וטיפול מתאים בגיל צעיר חשובים מאוד כדי למנוע את הסיבוכים השונים.

ילדים המאובחנים עם ADHD יכולים להכלל באחת משלוש תת-קבוצות:

א. בעיקר בעיית קשב: type Inattentive

ב. בעיקר היפראקטיביות: type impulsive Hyperactive

ג. צורה משולבת: type Combined

טיפול

תרופות מעוררות (סטימולנטיות) הפועלות לטווח קצר הן הבחירה הראשונה לטיפול. ב 70% מהילדים עם הפרעה זו ניתן לראות שיפור בהתנהגות וביכולות קוגנטיביות עם לקיחתן. השיפור מתבטא בירידה בפעלתנות היתר ובתוקפנות, בעליה בקשב ובזיכרון ובשיפור בלימודים. עם זאת, עדיין נותרת רמה מסוימת של בעיות חברתיות ולימודיות אצל רוב הילדים. פרופיל הבטיחות של הסטימולנטים גבוה מאוד.

ישנם מספר סטימולנטים עיקריים בשימוש, כאשר ריטלין (מתילפנידט) הנו הנפוץ ביותר. תופעות הלוואי הנפוצות ביותר הן ירידה בתאבון ונדודי שינה בתחילת הטיפול, כאבי ראש וכאבי בטן, עצבנות ואפאטיות, דכדוך בשלבים מאוחרים בטיפול. תופעה פחות נפוצה היא הפחתה בעליה במשקל. לעיתים עשוי להופיע 'ריבאונד' בסימפטומים של ADHD לאחר הפסקת ההשפעה של התרופה, בשעות המאוחרות ביום. המתבטאים במצבים אלה יופיעו רגישות יתר, עצבנות, ונטיה לבכי. כשמתלווה להפרעה גם הפרעה של טיקים, עלולה להיות החמרה של תופעה זו.

במצבים הבאים יש לעתים צורך להשתמש בתרופות לא סטימולנטיות:

כאשר התרופות הסטימולנטיות אינן יעילות, כאשר יש תופעות לוואי שהחולה אינו יכול לסבול, או כאשר יש סיכון גבוה להופעת טיקים בשל סיפור משפחתי של טיקים, מומלץ לפנות לתרופות לא סטימולנטיות.

התרופות הלא סטימולנטיות בשימוש הן שונות ונמצאות גם בשימוש לצרכים אחרים. חלקן הנן תרופות טריציקליות נוגדות דכאון, מקבוצת התרופות הטריציקליות (TCA) וחלקן שייך לקבוצות אחרות של תרופות.

תרופות אלו אינן נבחרות כאפשרות ראשונה כיוון שאינן פועלות על כל שלוש קבוצות הסימפטומים של :ADHD היפראקטיביות, אימפולסיביות ולקויי קשב. יחד עם זאת הן יעילות מאוד במרבית המקרים בהם הסטימולנטים אינם עוזרים. יתרונות נוספים לטיפול בחומרים לא סטימולנטיים הם: טווח פעולה ארוך, וסיכוי נמוך להשתמש בהן לרעה.

הטיפול התרופתי, למרות יעילותו הרבה, חייב להיות מלווה גם בטיפול תומך בבית הספר ובבית. למרות הטיפול התרופתי, ילדים עם ADHD עדיין מראים לעתים, רמה גבוהה יותר של בעיות התנהגות, בהשוואה לבני גילם.

מטרות הטיפולי הפסיכולוגי:

גילוי וטיפול בהפרעות התנהגות נילוות, קידום למידה אקדמית וחברתית, שיפור הסתגלות חברתית והערכה חברתית ושיפור ביחסים המשפחתיים. יש קשת רחבה של אפשרויות טיפול נילווה, כאשר לכל אחת מהן יתרונות וחסרונות.

טיפול בגישה פסיכודינמית

טיפול דינאמי פרטני עוזר מאוד לקבלה ולהערכה העצמית, שנפגעות לעיתים קרובות כתוצאה מהפרעת הקשב. בנוסף, הטיפול יכול לעסוק בתחומי החיים השונים בהם הפרט חווה קושי או מצוקה, ולעזור לעבד את המתרחש (לדוגמא: ריבים מתמשכים עם בת הזוג על מטלות הבית שהמטופל שוכח לבצע או הימנעות מראיונות עבודה על רקע ביטחון עצמי נמוך שקשור בהפרעה). כמו כן, הטיפול יכול להתמקד בקשיים רגשיים שנלווים פעמים רבות לקשיי הקשב והריכוז דוגמת מצבים של דיכאון או חרדה לסוגיה.

טיפול בגישה קוגניטיבית-התנהגותית

טיפול בגישה קוגניטיבית-התנהגותית [CBT], כולל עבודה בשני מישורים – עבודה מחשבתית ועבודה התנהגותית. הטיפול נפתח בשלב של פסיכואדוקציה, בו המטופל לומד על אופי האבחנה שלו ועל כך שהקשיים עמם הוא מתמודד אינם קשורים לאינטיליגנציה או לכישרון, אלא לתהליכים נוירולוגיים מולדים אשר לרוב ניתן לפצות עליהם באמצעות רכישת מיומנויות חדשות.

בהיבט הקוגניטיבי עובדים על עיצוב מחדש של דפוסי חשיבה שליליים והקניית דפוסי חשיבה גמישים ויעילים יותר. מכיוון שהפרעות קשב וריכוז עלולות להקשות על היכולת לתפקד בתחומי חיים שונים (לימודים, תעסוקה, יחסים בינאישיים), נלוות אליהם פעמים רבות גם מחשבות שליליות כמו "אני תמיד פחות טוב מאחרים", או "הסיכוי שאצליח בזה במילא כל כך קטן, אז מה הטעם שבכלל אנסה?". מחשבות מעין אלו הופכות את האדם לפגיע יותר לתחושות של ייאוש, דיכאון, וחרדה, וכחלק מכך עלולות לפגוע בתחושת הערך העצמי ובמוטיבציה להתגייס ולהתגבר על הקשיים. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהפרעות קשב וריכוז שואף לאתגר את המחשבות הללו ("האם אני באמת תמיד פחות טוב מאחרים, בכל תחום ובכל משימה?"), ובכך לחזק את הפרט בהתמודדות עם ההפרעה.

בהיבט ההתנהגותי, טיפול בהפרעת קשב וריכוז כולל עבודה על מגוון מיומנויות שמסייעות לאדם לפצות על הקשיים שלו. כך למשל, נלמדות טכניקות של ניהול זמנים, ויסות עצמי, ארגון סביבת עבודה מיטיבה (הרחקת גירויים מפריעים והסחות דעת) או גיבוש של תכנית תגמולים/חיזוקים לפי הישגים, ושמירה על עבודה רציפה. העבודה משלבת לרוב שימוש בעזרים חיצוניים כגון שימוש ביומן או אפליקציית תזכורות, ודורשת תרגול עצמאי בין פגישות הטיפול.

הדרכת הורים (לילד.ה המתמודדים עם ההפרעה)

ההדרכה מסייעת בצורות שונות בהתאם לשלב בו נמצאים בתהליך ההתמודדות, הן להורים עצמם והן לתא המשפחתי ככלל. כך, בשלב מוקדם הסמוך לאבחון הראשוני, ההדרכה מסייעת להורים להכיר את מאפייני ההפרעה, להתלבט כיצד לתווך/להסביר לילד את האבחון שלו בה ולשקול אפשרויות שונות לטיפול פרטני מתאים ועוד.

בהמשך, ההורים רוכשים מיומנויות חשובות להתנהלות מיטיבה במסגרת המשפחתית וביניהן אסטרטגיות לניהול זמן ומשימות, כיצד להקנות לילד אמצעים לוויסות רגשי וכן למידת דרכים למתן הנחיות אפקטיביות לילד (כיצד למשל לבקש ממנו להשתתף במטלות הבית באופן מותאם לקשיים שלו, כך שיזכור לעשות זאת ויבצע את המטלה עד תומה).

אימון אישי

אימון קשב וריכוז, הינו ייעוץ קצר מועד אשר נועד לסייע למתאמן להגדיר יעדים אישיים ולפעול לקידום הגשמתם. האימון בתחום זה יכול להתמקד בשיפור מיומנויות ארגון וניהול עצמי (ניהול לו"ז, שמירה על סדר, חלוקת משאבים יעילה), תוך הגדרת מטרות ביניים בהן המתאמן מתמקד בין הפגישות. בפגישות האימון נערכת התבוננות משותפת ביעדים שהושגו וכן בקשיים אשר מנעו את השגתם של יעדים אחרים.